
הפגישה אצל הרופא: עשר הדקות שלא הולכות לאיבוד
חיכיתם לתור. בחדר נשארות שמונה דקות, והן הולכות על “בערך מכאוב לי”. דף אחד הופך את הרבע שעה לבדיקה, לא לשיחה כללית.

קרוהן וקוליטיס כיבית ביום יום: אוכל בהתלקחות, שתייה, ברזל, תרופות ובדיקות, ומתי פונים לצוות המטפל.

חיכיתם לתור. בחדר נשארות שמונה דקות, והן הולכות על “בערך מכאוב לי”. דף אחד הופך את הרבע שעה לבדיקה, לא לשיחה כללית.

הקיבה ריקה והפחד מלא. צום עד הערב נשמע הגיוני וגומר ברעב מהיר. ביום שלשול אוכלים קטן, שותים לאט, ויודעים מתי עוצרים.

התרופה עובדת רק אם היא נלקחת כפי שנרשמה. אוכל, ברזל וחלב מזיזים ספיגה של חלק מהכדורים, והפתק הקטן חשוב יותר מהשעה העגולה.




המספר על המשקל יורד, ומישהו מברך. בהתלקחות זו לא הצלחה. זו אזהרה שהגוף מפרק יותר ממה שנכנס.

הכרטיס נקנה. המעי לא עודכן. נסיעה טובה עם מעי לא צפוי נבנית מהבוקר שלפני, לא מהתמונה ביעד.




שמונה כוסות הן סיסמה. במעי דלקתי השאלה היא אם היציאות המרובות הוציאו יותר ממה שנכנס, ואם השתייה נסבלת בלגימות.

היום שבו הכל כואב הוא לא היום לסלט מושלם. הוא היום למנה קטנה שנסבלת, ולדעת מתי זה כבר לא עניין של מטבח.