שתייה כשיש איבוד: לא שמונה כוסות, אלא חשבון
מערכת עדי ווי לחייםפורסם:
שמונה כוסות הן משפט, לא תוכנית. מי שמאבד נוזלים ביציאות יכול לשתות כמו כולם ולהישאר מאחור. שתייה במחלת מעי דלקתית מתחילה בשאלה כמה יצא, לא כמה “צריך אדם ממוצע”.
בקיצור: שתייה במחלת מעי דלקתית מתחילה בשאלה כמה יצא. לגימות קטנות לאורך היום, צבע השתן כמדד, ומלח כשהאיבוד גדול. וכשאי אפשר להחזיק נוזלים, המדריך נגמר והטלפון מתחיל.
איך שותים כשכואב
לגימה כל כמה דקות, לא מבצע של חצי ליטר. קר מדי או מתוק מדי מזרז אצל חלק מהאנשים. מים, מרק, תה חלש. משקה ספורט אינו תרופה, והוא כן כלי זמני אם יש איבוד ויש אישור שזה מתאים. בלי אישור, לא הופכים אותו להרגל יומי בגלל המודעה.
שלושה סימנים בבית
צבע שתן. סחרחורת בעמידה. מספר יציאות מול מספר כוסות. רושמים יום אחד, לא מנחשים “שתיתי”. הניחוש תמיד גבוה מהכוסות.
קפה ואלכוהול בחשבון
שניהם לא סוגרים את החוב. קפה יכול להוסיף יציאה. אלכוהול מוסיף איבוד. ביום שכבר רץ, הם לא נספרים כשתייה. הם נספרים כעומס.
חום, הקאות, דם
אם אי אפשר להחזיק נוזלים, המדריך נגמר והטלפון מתחיל. שתייה במחלת מעי דלקתית כוללת את המשפט הזה באמצע, לא בסוף, כי שם אנשים מפספסים אותו.
למה מים לבד לא תמיד מספיקים
זה נשמע מוזר. שותים הרבה, ועדיין סחרחורת. הסיבה: ביציאות דלילות יוצאים לא רק מים, אלא גם מלחים.
מים בלבד ממלאים את הכוס, לא את החסר. לכן ביום של איבוד, חלק מהשתייה צריך להגיע עם מלח: מרק מסונן, תמיסה להחזר נוזלים מבית המרקחת אם הרופא המליץ, או משהו מלוח קטן לצד המים. לא כמויות. איזון.
איך יודעים שזה המצב? סחרחורת כשקמים, למרות ששתיתם. כאב ראש שלא עובר. התכווצויות שרירים. שתן כהה לאורך שעות. אחד מהם לבד הוא לא אבחנה. כמה ביחד, ביום עם יציאות מרובות, הם סיבה לבדוק עם הצוות אם צריך לשנות את סוג השתייה.
סטומה וניתוח: חשבון אחר
אחרי ניתוח שבו הוסר חלק מהמעי, ובמיוחד עם סטומה של המעי הדק, החשבון משתנה לגמרי. האיבוד יכול להיות גדול, והכללים הכלליים לא מספיקים.
יש מי שהצוות ממליץ לו דווקא להגביל מים פשוטים ולשתות תמיסה מיוחדת. זו לא טעות. זו פיזיולוגיה. ההנחיה מגיעה מהצוות המטפל, לא מהמדריך הזה.
ומי שלא בטוח אם זה המצב שלו? שואל. משפט אחד לאחות או לרופא: “כמה ומה כדאי לי לשתות ביום עם יציאות מרובות?”. התשובה תהיה מותאמת, וכדאי לרשום אותה בטלפון. ביום רע לא זוכרים הנחיות. קוראים אותן.
ביום שבו הכל רץ
ביום של שלשול, השתייה היא הטיפול הראשון. לפני הכדור. לפני האוכל.
וכדאי לדעת מראש מה עוד עושים ביום כזה, מה אוכלים, ומה מחכה למחר. פירטנו את זה ביום שלשול: איך עוברים אותו בלי לאבד את המחר.
ובסוף יום כזה, שלוש שורות ביומן: כמה כוסות, כמה יציאות, ואיזה צבע. מחר בבוקר הן יגידו אם היום עבר בסדר, או שצריך לדבר עם מישהו. בלי השורות, נשאר רק “היה יום קשה”.
מחוץ לבית
השתייה נשברת דווקא כשיוצאים. אין בקבוק, יש פחד מהשירותים, ולכן שותים פחות. זו מלכודת. גוף שמאבד ולא מקבל, מגיע הביתה חלש.
בקבוק קטן בתיק ולגימות קטנות עדיפים על צום שתייה. מה עוד נכנס לתיק כזה, כתבנו בתיק יציאה: מה אורזים כשהמעי לא מבטיח כלום.
ובעבודה? בקבוק על השולחן, בשדה הראייה. לא במגירה. לגימה בכל פעם שמסיימים משימה, שיחה או מייל. נשמע טריוויאלי, ועובד טוב יותר מכל תזכורת בטלפון. תזכורות מבטלים. בקבוק שעומד מולכם, קשה להתעלם ממנו.
קיץ ישראלי
הקיץ מוסיף שכבה. זיעה היא עוד איבוד, ובחום הגוף צריך יותר גם כשהמעי רגוע.
מי שחי עם מחלת מעי מכין את הקיץ מראש: בקבוק שמתמלא בבוקר, כוס עם כל ארוחה, והימנעות משעות הצהריים בחוץ כשאפשר. בחום, הצמא מגיע מאוחר עוד יותר.
ומה עם החורף? בחורף שותים פחות כי פחות צמאים. אבל המעי לא יודע שקר בחוץ. ביום של יציאות מרובות, החשבון זהה. תה חם ומרק נחשבים, והם גם מחממים.
ובטיול? בקבוק אחד לא מספיק ליום שלם בחוץ. יודעים מראש איפה אפשר למלא, ומתחילים לשתות לפני שיוצאים, לא רק כשהצמא כבר מכה.
הטעם חשוב יותר משנדמה
מי שמשעמם לו לשתות, שותה פחות. נשמע ילדותי? זו המציאות.
פרוסת לימון, נענע, תה פושר, קרח מוצץ לאט ביום של בחילה. גיוון קטן הוא לא פינוק. הוא חלק מהטיפול. ומה שנכנס, נספר.
וגם הטמפרטורה. יש מי שמים קרים מכווצים לו את הבטן, ויש מי שרק קר נכנס ביום של בחילה. אין כלל אחד. יש מה שעובד לכם, ושווה לרשום אותו. בפעם הבאה שהיום יהיה קשה, לא תצטרכו לנחש.
כמה זה לגימה
“לשתות בלגימות” נשמע מעורפל. אז הנה הגרסה המעשית: כמה לגימות, פעם בעשר עד חמש עשרה דקות. בקבוק קטן, שאפשר לראות כמה ממנו נגמר.
בשעה כזו נכנסת כמות יפה, בלי שהבטן הרגישה מקבלת בבת אחת את מה שהיא לא אוהבת.
מי ששותה מכוס, ממלא חצי. כוס מלאה מזמינה לגימה גדולה. חצי כוס מזמינה לחזור אליה.
ובלילה? כוס ליד המיטה. לא צריך להתעורר בשביל לשתות. אבל אם התעוררתם ממילא, לגימה אחת היא חלק מהטיפול.
הרגל לימים שקטים
בקבוק שנראה, לא במקרר מאחורי קופסאות. כוס עם הארוחה. לא צריך אפליקציה. צריך שהמים יהיו בדרך של היד.
שאלות שחוזרות על שתייה במחלת מעי דלקתית
כמה בדיוק לשתות? אין מספר אחד. צבע השתן, הסחרחורת ומספר היציאות אומרים יותר מכל טבלה.
משקה ספורט עוזר? לפעמים, כשיש איבוד ויש אישור. לא כהרגל יומי.
מים מוגזים נחשבים? כן. אבל אצל חלק מהאנשים הגז מנפח.
מתי פונים לרופא? כשאי אפשר לשתות, כשיש סחרחורת בעמידה, כשכמעט אין שתן, או כשיש דם.
ומה עם ילדים? אצל ילדים התייבשות יכולה להתפתח מהר יותר. ילד עם מחלת מעי ויום של שלשול צריך מעקב צמוד, והורה שמודאג צריך להתקשר, לא לחכות לערב.
מיץ פירות נחשב שתייה? כן, אבל הסוכר שבו עלול להאיץ יציאה. אם בכלל, מדולל.
ואם שותים ועדיין מרגישים רע? אז השתייה לבד לא מכסה את החסר. זה הזמן להתקשר.
המידע במדריך כללי ואינו תחליף לייעוץ אישי של רופא או דיאטן.
