האם לספר בעבודה על המחלה שלך?

קרן (שם בדוי), בחורה צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחיה, נשואה טרייה, ישבה מולי וחייכה. לא משנה על מה דיברנו, היא חייכה. עד ששאלתי אותה האם היא יכולה לבקש ממנהל שלה לצאת יותר מוקדם או להגיע יותר מאוחר כדי לבצע את הבדיקות. הבדיקות שהיא היתה אמורה לעשות מזמן אך לא מצאה את הזמן לזה. ברגע זה, כמו ענן עבר על פניה, החיוך נעלם והתחלף בקמט בין הגבות.

"מה פתאום!" היא כמעט צעקה." בעבודה לא יודעים שאני חולת קוליטיס! אם ידעו, יפטרו אותי מיד!"

כמו קליפה שנשרה, כך נפתח הסכר. קרן הסבירה לי ארוכות שאינה מוכנה לחשוף את עובדת היותה חולה במחלת הקוליטיס לאף אדם "זר", כהגדרתה. בקטגוריית הזרים נכנסים כל העמיתים והמנהלים בעבודה, רוב החברים, המשפחה של בעלה והמשפחה המורחבת שלה.

לשאלתי "מה מונע ממך לשתף את הסביבה שלך במחלה?", נעניתי במילה אחת: "בושות!!!"

ועל כך הפוסט הנוכחי. על הבושה מהמחלה.

זוכרים את עופרה חזה ז"ל? הזמרת המיוחדת הזו, היהלום שבכתר הזמר הישראלי, מתה בדמי ימיה מבושה. היה לה איידס.

לקרן יש קוליטיס. היא סובלת מכאבי בטן חריפים, שלשולים מרובים. היא מטופלת בתרופות. ("מטופלת" זו מילה גדולה. קרן לוקחת את התרופות כשהיא זוכרת ומספיקה להגיע לבית המרקחת לקנות אותן…) והיא מסתירה את מחלתה מהמעביד שלה.

לשאלתי, מה היא מרוויחה ומה היא מפסידה מההסתרה, היא מצאה את התשובות הבאות:

מרוויחה: אף אחד לא יודע על מחלתה. זה שומר עליה מפני דעות קדומות וחיטוט בחייה. לדעתה, זה גם שומר לה את המשרה.

מפסידה: היא עסוקה בלהסתיר את הריצות שלה לשירותים, את הצרכים התזונתיים המיוחדים שלה, לא מגיעה בזמן לבדיקות וטיפולים, לא אוכלת את האוכל המתאים לה. בריאותה מתדרדרת, היא לוקחת ימי מחלה יותר מעמיתיה, והיא מתחילה לחשוש שלא תוכל להחזיק במשרתה.

סגרנו את המעגל: קרן תאבד את משרתה לא כי המעביד שלה יפטר אותה, אלא כי מצבה הבריאותי יורע עד כדי כך שלא תוכל לעבוד שם! קרן יצאה מפגשתינו מהורהרת ולקחה על עצמה לבחון את הדעות שלה על אנשים חולים.

לעומת קרן, יש גישה אחרת. אותה מייצגת, בעיניי, סיגל, מנהלת הפורום של חולי קרוהן וקוליטיס ב-YNET. כשסיגל חיפשה עבודה חדשה, היא הקפידה להודיע לכל מעביד פוטנציאלי שלה על כך שהיא חולת קרוהן. לדעתה, לא זה מה שקבע האם תקבל את המשרה אלא כישוריה המקצועיים. סיגל עובדת, ונותנת את מלוא התפוקה כאשר היא יכולה. וכשהיא צריכה לצאת מוקדם יותר לבדיקות או טיפולים, איש לא מתווכח איתה. כולם יודעים שהיא עושה את זה לא כי "בא לה", אלא כדי להיות במצב בריאותי כזה שיאפשר לה לעבוד ולתרום במקום העבודה!

אז יש כאן שתי גישות, וכל אחד יכול לבחור איפה להיות על הסולם הזה.

לדעתי, אם לא גנבת, ולא פשעת – על מה, בעצם, יש להגן? יש לך מחלה, לאחרים יש צרות ומחלות אחרות. המחלה שלך דורשת ממך התחשבות בצרכי גופך, וזה לא גורע ממך דבר. נכון, מחלת קרוהן או קוליטיס אינה "סקסית" במיוחד )איזו מחלה כן סקסית?). זה אולי לא מוסיף כשבאים לדבר על כך עם הבוס. אבל בוא נבדוק רגע -

כאשר הסביבה שלך יודעת על מחלתך, מה זה מאפשר לך? – אולי זה יכול לאפשר את התנאים החיוניים לתפקודך התקין – ימי מחלה מידי פעם, שעות לבדיקות, אם יש צורך. שימו לב – כמה אנרגיה משתחררת לך כאשר אין צורך להסתיר ולתרץ יותר! אין צורך להמציא, להתבייש, לחשוב "מה יגידו", פשוט יותר לחיות. ואז אף אחד לא חושד בתירוצים, אף אחד לא יכול לתפוס אותך על שקר, וכולם מתייחסים אליך בכבוד הראוי.

ואולי נוצר כאן כבוד הדדי, מעצם השיתוף?

אפשר לבחור מה שרוצים. אפשר לספר, אפשר לא לספר.

העיקר שהסתרת המחלה, לא תיצור "בומרנג". כל עוד זה משרת אותך, הכל בסדר.

אבל אם משקיעים הרבה אנרגיה בלהסתיר, לפחד, להתבייש, להרגיש אשמה כשמאחרים או מחסירים ימי עבודה, החששות שלנו עלולות ליצור בדיוק את אותה המציאות ממנה מנסים להמנע!

איך לספר?

מומלץ להזמין את הבוס / מנהל או כל אדם שהחלטתם לשתפו לשיחה. לא לעשות את זה על הדרך, במסדרון, כשאינו פנוי עבורכם. כדאי לוודא שהוא קשוב, שהוא מרוצה מהעבודה המקצועית שאתם עושים. לאחר מכן לקחת נשימה, אפילו לשתפו בקושי שלכם לדבר על הנושא הזה (זה אנושי, ואנשים מתחברים לרגשות) ולספר. ייתכן ואף תופתעו לגלות שגם לבוס עצמו יש בעיה בריאותית שעד כה לא שיתף בה, או שיש בעיה דומה לבן משפחה / חבר שלו. פתאום הבשורה הנוראה תהפוך למשהו נוסף שלכם, בהחלט לא הדבר היחיד שמאפיין אתכם. סה"כ יש הרבה אנשים שעובדים וחיים עם בעיות בריאות אלו או אחרות, וזה בסדר – זה חלק מהחיים כיום.

המידע חדשותי וכללי ואינו תחליף לייעוץ אישי של רופא או דיאטן.