הנער רוצה לצום וההורים לא מרשים? יש מה לעשות!

הורה יקר, אם יש לך בן או בת מתבגרים,

שהקרוהן / קוליטיס שלה מדיר שינה מעיניך

יותר מאשר מעיניה,

הפוסט הזה ממש בשבילך!

כי בטח קורה לך לפעמים מה שקרה לאמא

שהתקשרה אליי לפני מספר ימים. נקרא לה אנה, לצורך הסיפור.

אנה התקשרה אליי נסערת מאוד:

"הבת שלי לא רוצה לטפל בעצמה,

לא מוכנה לאכול את האוכל הבריא שאני מכינה לה, לא ישנה בלילות, רק הולכת לרופא וחושבת שזה מספיק

לקרוהן שלה!"

האמת, מאוד הבנתי את אנה,

את הכאב והדאגה שלה לבריאות של הבת שלה,

ואת חוסר האונים שלה מול הסירוב של הילדה לשתף פעולה.

"בת כמה הבת שלך?" שאלתי.

"איילת בת 19, חיילת בהתנדבות"

טוב, כבר לא ממש ילדה…

"ואיך היא מסתדרת בצבא?"

"לא רע, היא אוהבת את התפקיד שלה, המפקד שלה מאוד מבסוט ממנה".

אז הנה תראו את הניגוד המעניין הזה -

מול המערכת הצבאית הילדה מתפקדת מצויין, עומדת בדרישות, במשמעת הצבאית,

מצליחה למלא את התפקיד שהוטל עליה.

מול אמא שלה היא מתנהגת אחרת לגמרי - לא מוכנה לקחת אחריות, בועטת בהמלצות תזונתיות

וממש לא משתכנעת מתחנוני האם.

מה ההבדל? זו לא אותה ילדה?

ההבדל הוא שבצבא איילת הופכת להיות "בוגרת אחראית",

ובבית היא בתפקיד "הילדה של האמא".

איילת עדיין לא יודעת לקשר בין שתי ההוויות שלה, זו הבוגרת וזו הילדית.

היא עדיין לא למדה שיש יתרון בלהיות בוגרת אחראית גם כלפי הגוף שלה,

לא רק כלפי התפקיד שלה "בחוץ".

ייתכן שגם לאנה, האמא, עדיין קשה לשחרר את האחריות

על הבריאות של איילת (הן מתמודדות עם הקרוהן מגיל 13 )

וכך נוצר מאין מעגל סגור של אם-בת, מטפלת – חולה, בוגרת – ילדה.

עד שהמעגל הזה לא ייפרץ,

איילת תמשיך לפגוע בעצמה. האחריות עדיין לא שלה…

כי האמא יכולה להמליץ, להציע, לחשוף אותה למידע, להביא אותה לרופאים ודיאטנים,

אבל היא לא יכולה לאכול במקומה,

לחשוב במקומה,

לישון במקומה.

למעשה, נדרש כאן ללמד את אמא לשחרר ואת איילת לקחת את האחריות על גופה.

איך עושים זאת?

מתחילים ממודעות למצב. זה הצעד הראשון.

הצעד השני, הורים יקרים, קחו עצה -

התחילו לשחרר.

אני יודעת, זה קשה מאוד.

לכן מתחילים ב"קטנה",

למשל עכשיו, אנחנו נמצאים לפני יום כיפור.

נניח שהנער רוצה לצום כמו כולם,

אבל הוא חולה במחלת מעיים והמצב התזונתי הירוד שלו לא מתאים לצום.

אתם מודיעים לו שאין מצב לצום. אבל הוא רוצה!

מתחיל הויכוח. הילד טורק דלתות,

אתם מסתובבים כועסים ודואגים.

עצרו. נשמו עמוק, תגידו לעצמכם לשחרר.

הציעו לו לקיים שיחה בנושא.

השתדלו לנטרל רגשות ופשוט לפרוס לפניו את העובדות,

ולהשאיר את ההחלטה לו.

כן, זה יכול להשפיע לרעה על בריאותו.

אבל זה בערך הדבר היחיד שיכול להביא אותו להחלטה מושכלת שלא לצום,

או אולי לצום באופן חלקי.

ברגע שהעובדות לפניו, והאחריות על ההחלטה והגוף שלו הן שלו,

תצטרכו לסמוך על החינוך שלכם ועל התבונה שלו -

ולאפשר לו את ההחלטה הסופית.

ולגבי סוגיית הצום, זו דעתו של דר' ערן ישראלי,

מנהל יחידת מעי דלקתית בהדסה ע"כ:

צום הוא נושא מורכב ומאד תלוי במצב הפרטני של החולה וגם ברמת המוטיבציה והדתיות שלו.

יש כללי דת שמאפשרים לאכול ״כזית״ אך מספר פעמים בלתי מוגבל במהלך הצום.

כעיקרון ההמלצה שלא לצום היא בחולה הנמצא בתת תזונה, או במהלך התלקחות חריפה.

המידע חדשותי וכללי ואינו תחליף לייעוץ אישי של רופא או דיאטן.