חרדה ותסמיני מעי: איך מפסיקים לריב מי גרם למי

משפט שחוזר שוב ושוב בחדרי טיפול: “אמרו לי שזה מעצבים”. אצל חלק מהאנשים המשפט הזה סוגר את הבירור. אצל אחרים הוא מרגיז עד כדי כך שהם מתעלמים גם מכלים שבאמת יכולים להרגיע תסמין. שתי התגובות מובנות. שתיהן מפספסות.

מערכת העצבים והמעי מקושרות, וזה לא סוד מדעי. אבל קשר אינו אשמה. הוא לא אומר שהכאב מומצא. הוא אומר שלחץ יכול להגביר יציאות, כאב, וערנות לכאב. והוא אומר גם את הכיוון ההפוך: שתסמין מעי שחוזר יכול להגביר חרדה מהיציאה הבאה מהבית.

כביש בשני כיוונים

המעי עשיר בעצבים, והוא מדבר עם המוח כל הזמן. בשני הכיוונים. במצב של לחץ הגוף משנה את קצב התנועה של המעי, ואצל חלק מהאנשים גם את הרגישות שלו. תחושה שאדם אחר בכלל לא היה שם לב אליה, מורגשת כמו כאב.

ומהצד השני, מי שעבר כמה בקרים עם יציאה דחופה בדרך לעבודה, מתחיל לפחד מהבוקר. הפחד עצמו מגביר את הדריכות, והדריכות מגבירה את התסמין. זו לולאה. ואין טעם לנהל ויכוח על מי התחיל. כדאי יותר לחפש איפה אפשר לחתוך אותה.

בירור רפואי קודם לתווית

דם ביציאה, ירידה במשקל, אנמיה, התחלה בגיל מבוגר, או היסטוריה משפחתית של מחלת מעי, צליאק או סרטן המעי, דורשים רופא לפני שמסבירים הכל בלחץ. תווית נפשית אינה תחליף לבדיקה שהוחמצה.

אחרי שתסמונת המעי הרגיז אובחנה, מותר לדבר על הציר הזה בלי לוותר על המעקב. אבחנה טובה היא דווקא זו שמאפשרת לטפל בשני הצדדים בבת אחת.

כלים שאינם סלוגן

נשימה איטית, כמה דקות לפני ארוחה. יציאה מהבית גם לסיבוב קצר, כדי לא לתת לבית להפוך לחומה. הגבלה של “בדיקות גוף” חוזרות באמצע ישיבה, כמו מישוש הבטן או בדיקה כל כמה דקות אם יש לחץ. אלה אינם תרפיה מלאה. הם מורידים את עוצמת הלולאה אצל חלק מהאנשים.

ויש גם טיפולים שנבדקו ברצינות. טיפולים פסיכולוגיים שממוקדים במעי, כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי והיפנוזה ממוקדת מעי, נבדקו בתסמונת המעי הרגיז ונמצאו מועילים לחלק מהמטופלים. זה לא “ללכת לפסיכולוג כי אין לך באמת כלום”. זה טיפול בציר עצמו.

מה עושים ברגע עצמו

הכאב מתחיל באמצע ישיבה, או בתור בסופר. הראש רץ קדימה: מה אם לא אגיע, מה אם כולם יראו. בדיוק ברגע הזה כדאי להאט את מה שאפשר להאט. נשימה איטית, נשיפה ארוכה מהשאיפה. לדעת איפה השירותים הקרובים, גם אם לא צריך אותם. לשבת, אם אפשר.

ומה שלא כדאי: לבדוק את הבטן כל דקה, או לחפש בטלפון מה זה יכול להיות. ובערב, שורה אחת ביומן. מתי זה קרה, מה קדם לזה, ואיך זה נגמר. אחרי כמה שבועות, השורות האלה מראות דפוס שהרגע עצמו מסתיר.

אוכל כשדה מוקשים

כשהחרדה גבוהה, כל נפיחות נקראת כמסוכנת, והתפריט מצטמצם. עוד מאכל יורד, ועוד אחד. בסוף נשארים חמישה מאכלים “בטוחים”, ותזונה צרה מדי. ההגבלה הזאת מרגישה כמו שליטה. בפועל היא לא תמיד מרגיעה את הבטן, והיא בהחלט מכווצת את החיים.

החזרה מדורגת של מזונות, עם אדם שמכיר את ההבדל בין מעי רגיז לבין הגבלה מפחד, מונעת את זה. לא מפרידים את הצלחת מהפחד מהצלחת. מטפלים בשניהם.

המפה שמתכווצת

הימנעות לא נשארת בצלחת. היא עוברת למפה: לא נוסעים רחוק, לא יושבים בשורה האמצעית, לא אוכלים בחוץ. מי שמפסיק לצאת מהבית בגלל פחד מיציאה דחופה צריך תוכנית, לא עוד כלל מזון. רעיונות לתכנון שמחזיר טווח, בלי להעמיד פנים שהמעי צפוי, יש ביציאה מהבית עם מעי לא צפוי.

הלילה שאחרי היום הקשה

חרדה לא הולכת לישון בשעה שהולכים לישון. היא נוטה להתעורר דווקא בלילה, ויחד איתה גם הבטן. ולילה גרוע מכין יום רגיש. על המעגל הזה, ועל הרגלי ערב שעוזרים לשבור אותו, כתבנו בשינה וכאב בטן.

מה לומר לרופא המשפחה

את שתי השורות. “יש לי כאב”, וגם “אני כבר נמנע מדברים בגללו”. שתי השורות ביחד פותחות הפניה נכונה יותר מבחירה באחת מהן.

התורים לבריאות הנפש בישראל ארוכים, וזה ידוע. אבל הם לא מתחילים לזוז עד שמבקשים. התחלה אצל רופא המשפחה מתחילה את השעון.

המידע חדשותי וכללי ואינו תחליף לייעוץ אישי של רופא או דיאטן.